סולם הטונים הוא כלי שימושי ביותר על מנת לעזור לחזות את מאפייניו ואת התנהגותו של אדם. אך כדי לעשות זאת היטב, עליך להיות מסוגל לזהות את מיקומו של אדם בסולם במבט חטוף.

קל מאוד ליישם את סולם הטונים על בסיס שגרתי עבור איזשהו טון רגעי מרוכז (אקוטי). "יוסי היה בהתקף של 1.5 אמש". בטח, הוא נעשה אדום כמו סלק וזרק עליך ספר. זה פשוט. מרים פורצת ביבבות, ושולחת יד לעבר הטִישוּ, כשניתן לזהות בקלות שהיא ביגון. אך מה בדבר רמת טון כרונית של אדם? היא יכולה להיות מצופה במעטה דק ומבריק של הכשרה ותגובות חברתיות. דבר כזה נקרא טון חברתי. הוא אינו כרוני ואינו רגעי ומרוכז, אלא מהווה השתקפות של השכלתו החברתית של האדם וגינוני התנהגות שהוא אימץ לעצמו כדי להציג את עצמו לאחרים. עד כמה אתה חריף ובטוח בעצמך בקשר לזה? קח לדוגמה אדם שאתה מכיר היטב. מהו בדיוק הטון הכרוני שלו?

קיימת מילה, "אובנוסיס" שהורכבה מהביטוי האנגלי שפירושו "להתבונן במה שנמצא שם" (באנגלית observing the obvious). בחברה שלנו בתקופה הזאת מתעלמים באופן נמרץ מאומנות ההתבוננות בדבר שנמצא שם. חבל. זאת הדרך היחידה שבה אתה רואה משהו אי פעם; אתה מבחין במובן מאליו. אתה מביט ב-isness של משהו, במה שנמצא שם הלכה למעשה. למזלנו, היכולת לעשות אובנוסיס איננה "מוּלדת" או מיסטית משום בחינה. אבל אנשים מחוץ לסיינטולוגיהמלמדים את זה כך.

איך אתה מלמד מישהו לראות את מה שנמצא שם? ובכן, אתה מציב עבורו משהו שהוא יוכל להסתכל עליו, ומבקש ממנו לומר לך מה הוא רואה. אדם יכול לתרגל זאת על עצמו או בסיטואציה קבוצתית, כגון כיתה. הוא פשוט בוחר אדם או חפץ ומבחין במה שנמצא שם. בכיתה, למשל, תלמיד מתבקש לעמוד בקדמת החדר ושאר התלמידים מסתכלים עליו. מדריך עומד ליד, ושואל את התלמידים:

התשובות הראשונות נשמעות בערך כך:

"ובכן, אני יכול לראות שיש לו ניסיון רב".

"אה, באמת? אתה באמת יכול לראות את הניסיון שלו? מה אתה רואה שם?"

"ובכן, אני יכול לדעת לפי הקמטים מסביב לעיניים ולפה שלו שיש לו ניסיון רב".

"בסדר, אבל מה אתה רואה?"

"אה, אני מבין אותך. אני רואה קמטים מסביב לעיניים ולפה שלו".

"טוב!"

המדריך אינו מסכים לקבל שום דבר שאינו נראה לעין בבירור.

תלמיד אחד מתחיל לקלוט את העניין ואומר "ובכן, אני באמת יכול לראות שיש לו אוזניים".

"בסדר, אבל מהמקום שבו אתה יושב, האם אתה יכול לראות את שתי האוזניים ברגע זה בזמן שאתה מסתכל עליו?"

"לא".

"אוקיי. מה אתה רואה?"

"אני רואה שיש לו אוזן שמאלית".

"יופי!"

שום ניחושים, שום הנחות אינן מקובלות. לדוגמה, "יש לו יציבה טובה".

"יציבה טובה בהשוואה למה?"

"ובכן, הוא עומד זקוף יותר מרוב האנשים שראיתי".

"האם הם כאן עכשיו?"

"ובכן, לא, אבל יש לי זיכרונות שלהם".

"נו, באמת. יציבה טובה ביחס למה, שאתה יכול לראות כרגע".

"ובכן, הוא עומד זקוף יותר ממך. הכתפיים שלך שמוטות קצת".

"ממש ברגע זה?"

"כן".

"טוב מאוד".

השאיפה בתרגול כזה היא להביא תלמיד לנקודה שבה הוא יכול להסתכל על אדם אחר, או על חפץ, ולראות בדיוק את מה שנמצא שם. לא הסקת מסקנות על מה שעשוי להיות שם לפי מה שהוא עושה או אומר. רק מה שנמצא שם, נראה וגלוי לעין. זה כל-כך פשוט, שזה כואב.

אתה יכול לקבל רמז טוב על טון כרוני ממה שאדם עושה עם העיניים שלו. באפתיה, הוא ייראה כמו מי שמסתכל במבט מקובע, במשך דקות ארוכות ללא הפסקה, על חפץ מסוים. הנקודה היחידה היא שהוא אינו רואה אותו. הוא בכלל לא מודע לחפץ. אם תפיל תיק על ראשו, המיקוד של העיניים שלו יישאר קרוב לוודאי ללא שינוי.

כשהאדם עולה ליגון, הוא למעשה נראה "עם האף באדמה". אדם ביגון כרוני נוטה למקד את עיניו למטה בכיוון הרצפה במידה רבה. בטווחים הנמוכים של יגון, תשומת לבו תהיה די קבועה, כמו באפתיה. כשהוא מתחיל לעלות לרצועת הפחד, המיקוד זז לכאן ולכאן, אבל הוא עדיין מכוון כלפי מטה.

בטון הפחד עצמו, המאפיין הברור ביותר הוא שהאדם לא יכול להסתכל עליך. אנשים הם מסוכנים מכדי להביט בהם. לכאורה הוא מדבר אליך, אבל הוא מסתכל רחוק שמאלה. ואז הוא מעיף מבט קצר בכפות רגליך, ואז מעל לראש שלך (אתה מקבל את הרושם שמטוס חולף מעל), אבל עכשיו הוא מביט אחורה מעבר לכתפו. הופ, הופ, הופ. בקיצור, הוא יסתכל לכל מקום חוץ מאשר עליך.

ואז, ברצועה הנמוכה של כעס, הוא יסתכל הלאה ממך, בכוונה. אתה יודע, הוא מסתכל הלאה ממך; זה משבר תקשורת גלוי. מעט גבוה יותר בסולם, הוא אומנם יסתכל ישר עליך, אבל לא בצורה נעימה כל-כך. הוא רוצה לאתר אותך – כמטרה.

ואז, בטון שעמום, העיניים מתחילות שוב לנדוד, אבל לא כאחוזות תזזית כמו בפחד. כמו כן, הוא לא יימנע מלהסתכל עליך. הוא יכלול אותך בין הדברים שעליהם הוא מסתכל.

כשהם מצוידים בנתונים מהסוג הזה, ולאחר שצברו מיומנות מסוימת בהסתכלות על אנשים, התלמידים נשלחים החוצה אל הציבור כדי לדבר עם זרים ולאתר אותם בסולם הטונים. בדרך כלל, אבל רק כאמצעי עזר קל בפנייה לאנשים, הם מקבלים סדרת שאלות לשאול כל אחד מהאנשים, ולוח אטב לרשום במהירות את התשובות, ההערות וכו’. המטרה האמיתית שבגללה הם מדברים בכלל עם אנשים היא לאתר אותם בסולם הטונים, טון כרוני וטון חברתי.

מה שאדם עושה עם עיניו יכול לעזור לך לאתר את מיקומו בסולם הטונים.

ניתנות להם שאלות שתכליתן להפיק שהיות ולפרוץ מבעד להכשרה ולהשכלה החברתיות, כדי שהטון הכרוני יבלוט החוצה.

הנה כמה שאלות לדוגמה, שמשתמשים בהן בפועל: "מה הדבר הכי בולט אצלי?" "מתי היתה הפעם האחרונה שהסתפרת?" "האם אתה חושב שאנשים עובדים היום באותה המידה כמו שהם עבדו לפני חמישים שנה?"

"בשלב ראשון, האנשים שעושים זאת רק מאתרים את הטון של האדם שהם מראיינים – ורבות ומגוונות הן ההרפתקאות שהם חווים כשהם עושים זאת! מאוחר יותר, לאחר שהם צברו קצת ביטחון לגבי עצירת זרים והצגת שאלות להם, מתווספות ההנחיות הבאות: "ראיין חמישה-עשר איש לפחות. עם חמשת הראשונים, התאם את הטון שלך לשלהם ברגע שאיתרת אותו. עם חמשת הבאים, אתה יורד מתחת לטון הכרוני שלהם, ורואה מה קורה. עבור חמשת האחרונים, השתמש בטון גבוה יותר מהטון שלהם".

מה יכול אדם לקבל מהתרגילים האלה? קודם כול, נכונות לתקשר עם כל אחד. בהתחלה, האדם מאוד בררני לגבי סוג האנשים שהוא עוצר. רק גברות זקנות. אף אחד שנראה כועס. או רק אנשים שנראים נקיים. לבסוף, הם פשוט עוצרים את האדם הבא שמופיע, למרות שהוא נראה מוכה-צרעת וחמוש מכף רגל ועד ראש. יכולתו לעמת אנשים עלתה בהרבה, ואדם הוא פשוט מישהו אחר לדבר איתו. הוא מתחיל להראות נכונות לקבוע במדויק את מיקומו של אדם על הסולם, מבלי להתלבט בלי סוף.

הוא גם נעשה די כשרוני וגמיש באימוץ רמות טון כרצונו, והצגתן באופן משכנע, דבר שימושי מאוד במצבים רבים, וכיף לא רגיל לעשות זאת.

היכולת לזהות את רמת הטון של אנשים במבט יחיד היא יכולת שיכולה לתת יתרון אדיר בעת התמודדותו של אדם עם אחרים. זוהי מיומנות שבהחלט שווה את הזמן והמאמץ המוקדשים להשגתה.